הספר "לא סופי.", מאת גליה הראל דור , ספר על אישה שהפחד מהמוות מלמד אותה איך לחיות, במהלך הקריאה, נשאלות הרבה שאלות, מה קורה כאשר אנו נאלצים להתמודד עם מחלת הסרטן, ובעצם מבינים ברגעים הללו על איך החיים יכולים להגמר, מה אנחנו מתכוונים לעשות כדי לחיות באופן שונה, וגם להסתכל למוות בעיניים, ספר מעורר ומעיר את הפחדים ואת המחשבות על ההחלטות בחיינו, ועל החיים שלנו, בהחלט סיפור מיוחד על התמודדות ויחסי אהבה, והתמודדות עם שינוי שתופס אותך באמצע החיים, והבנה שהחיים קצרים וכדאי לחיות אותם בעוצמות וחיבור למי שאנחנו מבפנים….
"היום שבו את נפגשת עם המוות שלך הוא תמיד יום רגיל. את קמה מהמיטה. עושה פיפי צהוב מדי. מצחצחת שיניים. יוצאת למטבח. מכינה לעצמך נס קפה בכוס זכוכית גדולה. הבת שלך מתעוררת ומתלוננת שהיא עייפה. את רוצה להכין לה ארוחת בוקר בריאה אבל את ממהרת והיא ממהרת ובסוף היא אוכלת קורנפלקס מלא סוכר וצבעי מאכל שעושה לה בחילה. בדרך למקלחת את מביטה במראה. נראית רגיל. לא מעוותת. לא זקנה. לפחות לא יותר מכרגיל. מתלבשת פחות יפה ממה שתכננת. יוצאת מהבית באיחור. השמים כחולים או אפורים. את ממהרת. יש לך הרבה דברים לעשות. לא יודעת ממה להתחיל. רק להיפגש עם המוות לא היה לך בתוכניות. הפגישה הזו תמיד הצטיירה לך יותר חגיגית. לא מתאימה ליום רגיל."
אין לך מושג כמה הכול שברירי, עד שמשהו נשבר. ולדניאלה, לא היה שום מושג. מכלום. עד שבלילה אחד רגיל, לא שונה מכל לילה אחר, היא פוגשת את המוות, והחיים שלה מתהפכים.
לילה אחד, קצת אחרי יומולדת 40, דניאלה ליבנר-מטלון, תל אביבית, מורה לפסנתר, נשואה ליובל, יזם הייטק מצליח ואמא של נגה בת ה- 15, מגלה גוש בשד. כשהיא מגיעה לבדיקות בבית החולים, היא פוגשת את סופי, יפיפייה קירחת ומשוגעת שלוקחת אותה תחת חסותה, ומעודדת אותה לשים סימני שאלה מול כל ההחלטות החשובות שקיבלה בחייה. ״על סף המוות, הכל נבחן מחדש, כדי שאולי אפשר יהיה עוד לתקן״ סופי אומרת.
יום אחרי שהיא מגלה את הסרטן שלה, דניאלה הולכת לבארבי לחפש את הבת שלה, שם היא מגלה שהסולן הצעיר של הלהקה, יוני, הוא הבן של אדם ברוידא, אהבת חייה, שלימד אותה כל מה שהיא יודעת על אהבה, על רוקנרול, על סקס ועל סמים, אבל היחסים איתו היו גם בלתי נסבלים עד שנעלם מחייה לפני עשרים שנה, ומאז נעלמו עקבותיו.
סופי מעודדת אותה להטיל ספק בחיים הנוחים שיצרה לעצמה עם יובל ונגה, ולנסות לתקן את שגיאות העבר. תוך כדי הבדיקות והטיפולים היא מסתבכת במערכת יחסים עם יוני, וגם מחדשת את הקשר עם אדם, במטרה לגלות האם נותר משהו שאפשר וראוי להציל מהאהבה הגדולה שהייתה ביניהם פעם.
"אני נזכרת במגנט הבלתי נראה שתמיד היה מושך אותי אליו, בלי שום יכולת להתנגד. אני מרגישה את המגנט גם עכשיו. שואלת את עצמי אם מגנטים לא מזדקנים מתישהו. מתעייפים, משחררים אחיזה. אני מתקרבת אליו עוד מילימטר. ועוד אחד. הדירה הופכת לשדה מגנטי עוצמתי. נראה לי שאפילו הטוליפים במטבח מתכופפים לכיוונו"
דניאלה, קירחת משיער ומהצורך לחיות לפי הנורמות המקובלות, עוברת במהירות בין איכילוב למועדון הבארבי, בין הרקוויאם לרוקנרול, בין החיים שלה היום לחיים בגיל 20.
זהו סיפור על אישה במשבר, שדווקא ברגעי הפחד הכי גדולים, מחליטה להיות אמיצה. היא חוזרת להיות הבחורה שפעם הייתה, בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ושואלת את עצמה מה לעזאזל היא באמת רוצה מהחיים שלה, במיוחד כשהם מתקצרים עכשיו.
"ממה אני פוחדת, אני שואלת את עצמי כשסופי הולכת. מניחה ש"מהמוות" זאת לא התשובה שסופי מצפה לקבל. אולי מעצמי? ממי שהייתי פעם? ממי שאני עכשיו? אני פותחת את האינסטגרם שלי. אני פוחדת מהאישה הזאת שמביטה בי. המבט שלה חלול. היא משעממת אותי."
״לא סופי״ הוא רומן על התעוררות. דניאלה חייבת לקום ולנער את חייה. הנה היא נשואה באושר, הנה היא חולה, הנה מגיע אהוב נעוריה, ממש משום מקום, ולרגע אחד – הכל כל כך חי ומזוקק. עכשיו היא חייבת לחזור לנגן, חייבת לחזור לאהוב, חייבת לחיות.
גליה הראל דור היא סופרת, מרצה, מנחת סדנאות כתיבה, צלמת רחפנים ואושיית רשת, וגם יו"ר אגודת הידידים של מוזיאון העיצוב חולון, נשואה ואם לשלושה. בוגרת תואר ראשון בכלכלה, תואר שני במנהל עסקים. עסקה בשיווק והייתה בעלת חברת המיתוג Brand Vision. לפני 5 שנים חלתה בסרטן שד ונלחמה במחלה במשך שנתיים. בעקבות המחלה התמקדה בכתיבה והנחיית סדנאות כתיבה. בוגרת תואר ראשון בכתיבה ממכללת ״מנשר לאמנות״. ״לא סופי.״ הוא ספרה השני. ספרה הראשון, "ואנחנו היינו עוד ילדות", ראה אור בהוצאת כנרת זמורה (2020).
הוצאת תכלת, מאי 2024, 280 עמודים, עיצוב עטיפה: נועה שניר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה