הספר
'מחברת מולדת' מאת דבורי יעקבי, הוצאת כרמל ירושלים, הינו רומן אוטוביוגרפי בסיפורים העוסק
בתולדותיה של משפחה בישראל, החל מתקופת מלחמת השחרור והקמת המדינה באמצע המאה העשרים
ועד המאה העשרים ואחת. הטלטלות האישיות העוברות על בני המשפחה וחבריהם, מתוארות על
רקע האירועים הלאומיים המשפיעים על חייהם וגורלם. בסגנונה המיוחד והרגיש, מחברת הספר
מתארת את הדמויות הכל-כך אנושיות עם הרבה הומור ודמע, אהבה וחמלה.
אהבתי
מאוד לקרוא את רצף הסיפורים, דרך הספר מבינים קצת מאותה תקופה של מלחמת השחרור
והקמת המדינה איך חיו בארץ ישראל, ואיך הרגישה משפחה אחת רגילה לחלוטין, וזה נותן
קצת פרופרוציות לחיים ולהעריך את מה שיש היום, כי מה שברור לנו לא היה ברור באותה
תקופה בכלל , בהחלט ספר חוויתי, אנושי, וגרם לי להבין כמה היו החיים פשוטים באותו
זמן ובאיזו מציאות חיו באותה תקופה, רצף הסיפורים בהחלט עורר בי התרגשות וסקרנות,
והמשכתי לקרוא בסקרנות רבה את כל הספר.
ממליצים
על הספר:
"מחברת
מולדת נשא אותי חזרה לישראל של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. בסצינות פשוטות, בעט
שלא יודע שטיקים ובסגנון בהיר ופשוט, המחברת מחזירה את אותה המאה לחיים. כשנחשפים לטקסט
טוב מפסיקים בשלב מסוים לדמיין ומתחילים, בפשטות, לראות את הדברים, ואחר כך להריח אותם.
זה קרה לי בספר הזה. הרחתי את רחובות תל אביב ואת שבילי הקיבוץ. את שולחנות כסית ואת
כותלי הבית". פרופסור ירון צור, אוניברסיטת
תל-אביב
"המאה
העשרים בארץ ישראל היא מאה של אתוס הלווה בהרבה פאתוס ... בספרה, מוליכה אותנו דבורי
יעקבי, דרך האירועים הגדולים בעולמם של האנשים "הקטנים" בסדרת הסיפורים הקצרים
הנשזרים זה לזה במחרוזת של דמעות, התרגשות, נוסטלגיה ותקווה". ד"ר איתן קריין,
מרכז שוורץ-רייזמן
על מחברת
הספר:
דבורי
יעקבי, בעלת תואר שלישי בכימיה, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית. עסקה במחקר והוראה
במשך שנים רבות, כתבה שני ספרי לימוד בכימיה המקובלים בבתי ספר רבים בארץ. 'מחברת מולדת'
בהוצאת כרמל ירושלים הוא ספרה הראשון. ספרה 'משפחה רגילה' בהוצאת ניב, העוסק בקורותיהם
של בני משפחה, המשברים, השמחות והאהבות שהם חווים", הוא הרומן השני שיצא במקביל
לספר הראשון.
ניתן
לרכוש את הספר 'מחברת מולדת', מאת דבורי יעקבי
ישירות
בהוצאת הספרים כרמל ירושלים - https://carmelph.co.il/book/going-inward/
ברשתות
הספרים סטימצקי (אינטרנט), צומת ספרים ובחנויות המובחרות
329
עמ' / מחיר לצרכן 98 ₪
פרק
מתוך הספר מחברת מולדת: תפוחי אדמה - שדות בנימין 1931
היה
חם, חם נורא, כמו שיכול להיות רק בעמק הירדן. בקיץ הקודם לא היה חם עד כדי כך. בקיץ
הקודם היא הייתה יכולה להמשיך לנשום גם בצהריים. אבל עכשיו הרגישה שהיא לא יכולה לנשום.
האוויר הפך לנוזל, שעטף אותה מכל עבר במעטה אטום. עם בטן גדולה של חודש שמיני היא הרגישה
כמו לווייתן שהוטל ליבשה, טובעת בתוך האוויר הסמיך. היא התקלחה כבר שלוש פעמים. בפעם
הראשונה התנהלה בכבדות אל מקלחת החברות בארבע בבוקר, לפני שיצאה לעבודה, כדי לשטוף
מעצמה את זיעת הלילה. בארוחת הצהריים הסתפקה רק בכף פירה של תפוחי אדמה, ויתרה על המנה
העיקרית ומיהרה למקלחת, לעוד שטיפה, שלא הקֵלה עליה בדבר. המים שזרמו בצינור הגלוי
לשמש היו לוהטים. רק משהניחה להם לזרום שעה ארוכה הגיעו לטמפרטורה פושרת, שלא רִעננה
אותה. היא הלכה לחדרה, פרשֹה סדין על הרצפה והזתה מסביבו מים כדי לצנן את סביבתו. אחר
כך תלתה מגבת רטובה על הוונטילטור שקיבלה, למזלה, כזכות ־יתר שהייתה מקובלת בשדות בנימין
לנשים בחודשי הריונן האחרונים.
היא
השתרעה על הסדין, מנסה להירדם על הארץ. סוף ־סוף התערפלו מחשבותיה, והיא שקעה לתוך
נים־לא־נים, המפריד בין ערוּת לשינה. אבל אז בעטה בה התינוקת שבבטנה והעירה אותה. זה טיפשי, שהיא מדברת עליה בתור תינוקת. אבל בתוכה
ידעה שלידתה הצפויה בתוך שבועות ספורים תביא לה תינוקת, ילדה קטנה שתוכל לקלוע צמות
בשֹערה ולשמוח בה כמו שאמהּ מעולם לא שמחה בה.
רחל
לא זכרה את ההפלגה הארוכה, לפני עשרים ושלוש שנים, כיוון שהייתה אז בת חודשיים בלבד.
אבל היא זכרה היטב את הדמות העייפה של אמהּ שטרחה בהתפחת הלחם, בתליית הכוּתוֹנוֹת
הלבנות של הגברים במשפחה, בהרתחת החלב, שהערבי מיפו היה מביא מדי יום בכדים, וגם את
הפעם ההיא שחלפה ליד הסיר, נתקלה בידיתו – והחלב הרותח נשפך על פניה. עד היום היא מסרקת
את שֹערה כך שיסתיר את הצלקת שנותרה מן הכווייה ההיא. הילדה הזאת תזכה ליותר חופש מזה
שזכתה לו בילדותה. היא לא תצטרך לוותר על החלום של לימודי רפואה כי אבא שלה לא ירשה
לה. ההליכה שלה להכשרה בתל אלישע הייתה מרד באביה. הוא היה יכול למנוע ממנה נסיעה אל
מחוץ לארץ ללימודי רפואה, אבל לא היה יכול לעצור בעדה מלהצטרף להכשרה.
העולם
לא מחייך אל נשים אפילו כאן, בקיבוץ. החברות צריכות לעבוד קשה כפליים כדי להיחשב כשוות
לחברים. אתמול, בגיוס הגדול לאיסוף תפוחי אדמה, לא העזה לפגר אחרי הבחורים והבחורות
האחרות. הטרקטור נסע קדימה, מפלח את האדמה במחרשה שגרר. לאור השמש נגלו פקעות חיוורות
של תפוחי אדמה, שאותן הצטרכו לאסוף אל תוך ארגזים שפוזרו לאורך התלם. ההתכופפות הזאת,
מעבר לבטן הענקית, לא הייתה קלה. היא שמחה שעשו את הגיוס לפנות ערב. עוד היה מספיק
אור כדי להבדיל את הפקעות החיוורות, שאור כמו נָגה מהן, מן הרגבים השחורים. גם היה
פחות חם. הרוח הדרומית לא הייתה קרירה, אלא כמשב מפיו של תנור אפייה, אבל תנועת האוויר
ייבשה קצת את הזיעה.
מדי
פעם, כשניגש גרשון אל רחל ושאל אותה אם אינה רוצה לנוח קצת, זרקה בו מבט זועם והמשיכה
להטיל תפוחי אדמה אל הארגז הקרוב. למען האמת, התפתתה לשבת, אבל לא הרשתה לעצמה ליטול
זכויות יתר. זכויות יתר של אישה בהיריון יגררו בעקבותיהן זכויות ־יתר של כל אישה בכלל,
כלומר, אמירה ברורה שנשים הן חלשות יותר, ועל כן חרקה שיניים והמשיכה בליקוט פקעות
ויִידויָן לתוך ארגזים. זה בדיוק מה שהיא צריכה
להגיד לגרשון כשייפגשו הערב בחדר המשפחה שלהם. ואולי לא ייפגשו, אולי יישאר עד אמצע
הלילה במסגרייה, מאחורי להבה מסנוורת, נאבק עם רַתֶכֶת בלהב המחרשה שנשבר אתמול, כשעלה
על סלע. היא הרגישה שעקשנותו לתקן את להב המחרשה היא אולי דרכו להעניש אותה, אבל על
מה, זאת לא ידעה.
איך
תקל על עצמה בערב החם הזה, שמסרב להיגמר. אולי תצטרף לקומץ החברים שנפגשים לפעמים עם
אדק יעקובזון בצריף של חדר האוכל, שם הוא קורא להם שירים בעברית וביידיש לאורהּ החיוור
של מנורת תקרה יחידה, מנוקדת בחראי זבובים. בחבורה הזו היו יותר נשים מגברים. גרשון
אף פעם לא נמנה עם הגברים שהצטרפו אליה. אבל מי שבלטה בהיעדרה ממנה בזמן האחרון הייתה
דווקא אסתר, בת זוגו של יעקובזון. השמועות אמרו שגם היא בהיריון, אם כי זה עוד לא ניכר
על גופה הצנום. אבל בגיוס תפוחי האדמה, אתמול, נעלמה במטע הבננות הסמוך, ואחרי איזה
זמן עלו משם קולות הקאה.
אולי
תבקש מגרשון שיוציא הערב את מיטתם החוצה. יש להם כילה שתגן עליהם מפני היתושים, אבל
גם תעצור את מעט הרוח שתקל עליהם. ואם נלכד בה יתוש מזמזם, זה יהיה גרוע יותר מאשר
שינה ללא כילה כלל. איך היא תקרא לבתה, אולי
לאה, על שם אמהּ שנפטרה. אבל היא רוצה לתת לה שם חדש, רענן, שם של ארץ ־ישראל, לא שם
שסוחב איתו שובל של גלות. אולי מיכל? למיכל התנ"כית היו תעוזה ועוצמה. נכון, בסופו
של דבר ננטשה וסבלה, אבל היא העזה למרוד באביה כשחשקה בדוד. אבל היא צריכה לחשוב גם
על שם לבן. אולי יש לה בן בכלל. אבל היא רוצה בת. היא רוצה בת. בעוד שלושה שבועות תיסע
לבית
החולים בעפולה, כדי להמתין שם בימים האחרונים עד לידתה. כל אחת מחברות שדות בנימין
שעמדו ללדת נסעה לבית החולים כמה ימים לפני מועד הלידה המשוער. רק רות, שתמיד הייתה
מרדנית, סירבה לעשות זאת, וסופו של דבר שילדה על אם הדרך, במשאית החלב.
כן,
היא תלך הערב לשמוע את יעקובזון קורא משיריו. היא צריכה משהו שירומם את רוחה, שיזכיר
לה כי בחיים הקיבוציים הקשים האלה יש גם שאר רוח והתעלות הנפש. משהו שישתיק את הספקות
שמתנפלים עליה בזמן האחרון. הלוואי שהייתה יכולה להמשיך לעבוד, ולו באיסוף תפוחי אדמה,
ולכרוע ללדת, לא כמו רות במשאית אלא בין פקעות תפוחי האדמה, בתוך תלם.
בעומק
לבה היא פוחדת מהלידה הצפויה. אמהּ לא סיפרה לה אף פעם על לידותיה. גם החברות המעטות
בשדות בנימין שילדו לפניה לא נטו לדבר על הנושא. לידה זו לידה. נוסעים לבית החולים,
שוהים בו עד הלידה, נשארים שם כעשרה ימים כדי "להחלים", חוזרים לקיבוץ, ומוסרים
את התינוק לבית התינוקות. מגיעים להנקה כל ארבע שעות, ובין הנקה להנקה עובדים. היא
נלחמה בעצמה כדי להחניק את חששותיה. מי שיכולה לאסוף תפוחי אדמה בחודש השמיני להריונה
תוכל לעמוד גם בקשיי הלידה. אם תלך לשמוע את יעקובזון זה יצהיל את רוחה, וגם יפיג מעט
את חששותיה מפני הלידה הקרבה. היא קיוותה שאסתר של יעקובזון לא תהיה בין המתכנסים מסביבו
הערב, כי לאחרונה נשבה ממנה טינה. יכול להיות שזה בגלל ההיריון של רחל. לבסוף שטפה את פניה במי ברז והלכה לחדר האוכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה