זמן קריאה - "זיכרונות מחיים שלא הכרתי" מאת עירית קינן

הספר "זיכרונות מחיים שלא חייתי", מאת עירית קינן, ספר מאוד חשוב כמו כל הספרים שכתובים על השואה, הספר מביא מסע של הסופרת עירית קינן, מסע של הבנה מה אבא שלה שורד השואה היחידי ממשפחתו העדיף להדחיק, ועדיין לא סיפר, הכל כדי לייצר לבתו זכרונות נקיים מטראומה, רדיפה ואסון, הוא הצליח חלקית, כי זה נשאר תמיד באויר ללא תשובות, ובעקבות כתיבת הספר, היא הצליחה להכנס יותר להבנה מה בעצם קרה שם. 

 

כשהייתה בגיל 21  יעקב אביה של עירית קינן נהרג בתאונת דרכים, הזכרונות שלה מאבא חם ומחבק שכל כך אהב אותה, אך משהו אחד היה חסר לה, קורותיו בזמן השואה, את זה בחר לא לספר לה, הגעגועים הרבים אליו, שלחו אותה למסע בעקבות יומן של אבא בשנות המלחמה, עם כישרון רב שלה במחקר הצליחה בהחלט לגלות הרבה דברים אודות אביה. 

פנקס קטן ודהוי מיוֹשן, ובו כתב יד צפוף בשפה זרה, סוחף את עירית קינן למסע חוצה יבשות, שנע בזמן ובמרחב, בחיפוש אחר חייו הלא מסופרים של אביה ואחר זיכרונות שהיא מקווה שיהפכו לשלה.
הקריאה בספר זה כמוה כהזמנה לטיסה ברכבת הרים של תקוות ואכזבות, בשעה שהמחברת משוחחת עם אביה המת ומוצאת את עצמה חוקרת ונחקרת כאחת. כבלשית מיומנת מאתרת עירית קינן עקבות בנתיב אישי ומשפחתי רווי טרגדיות ואובדן, לצד אהבה ויופי, שנע בין ספרד לאימפריה העות'ומנית, בין מקומות שאינם מוכרים לקורא הישראלי – אראגון ומונסטיר, ובין גרמניה הנאצית למקדוניה, סרביה, איטליה וישראל.
עם התקדמות המסע אוזרת עירית אומץ וצוללת בעקבות הרמזים ביומן אל עומק מאבק ההישרדות של אביה במחוזות האופל הגרמניים. תוך כדי מחקר היסטורי מקיף, ובשפה עכשווית השזורה ברובד פיוטי עדין ומכמיר לב, היא בוראת פרשיית חיים מסעירה, המקפלת בתוכה סיפור מופלא על כוחה של האהבה כמקור חיים. המפגש עם תלאותיו של אביה מאפשר לה לפענח את הכורח שבשתיקתו בחייו ובחייה ומסייע לה לפצח גם את סוד שתיקתם של ניצולים אחרים.
עירית קינן נולדה ב-1955 במושב מגשימים לאם ילידת הארץ ולאב שהיה שורד יחיד במשפחתו אחרי השואה. בחייה המקצועיים היא היסטוריונית, פרופסור למדעי הרוח ודיקנית בית הספר לחינוך במכללה למנהל, ובחיי הרוח עוסקת בשירה ובכתיבה ספרותית ומחקרית. עד כה פרסמה שבעה ספרים (חמישה מחקריים ושניים לילדים). ספרה "לא נרגע הרעב – ניצולי השואה ושליחי ארץ ישראל, גרמניה 1948-1945" בהוצאת עם עובד, זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, וספרה "כאילו היא פצע נסתר – טראומת מלחמה בחברה הישראלית" גם הוא בהוצאת עם עובד, זכה בפרס שפירא לספר הטוב ביותר בלימודי ישראל וראה אור גם באנגלית. פרסמה למעלה מ-40 מאמרים בתחומי השואה, זיכרון קולקטיבי, טראומת מלחמה, הישחקות הדמוקרטיה ורב תרבותיות. פרסמה מאמרי דעה רבים בעיתונות המודפסת והדיגיטלית ומשתתפת באופן תדיר בראיונות, ובפאנלים שונים בתקשורת.

"זיכרונות מחיים שלא חייתי" הוא ספרה הראשון בסוגת ממואר בלשי-היסטורי.

"ספרה של עירית קינן: ‘זיכרונות מחיים שלא חייתי’ שרף לי את היד, מפני שכל משפט, ציטוט או איזכור בו מעורר את הדמיון לכמה כיוונים. בעידן שבו ניתן למחוק זיכרונות ולהשתיל זיכרונות, כשהיסטוריונית מתארת זיכרונות מחיים שלא היא חיה - מתקבלת תוצאה מפעימה."
דורית זילברמן, סופרת, מ"מ יו"ר אגודת הסופרים העבריים.

"...ספר זה שבה את ליבי...הכתיבה הנהדרת של עירית קינן, שבכישרון נדיר מוציאה מתוך העברית את פניני יופייה, דבר שהופך את מסעה בעקבות האב גם למסע בתוך אוצרות השפה העברית."
צביקה ניר, סופר ומשורר, יו"ר אגודת הסופרים העבריים.

ספר: זיכרונות מחיים שלא חייתי
מאת: עירית קינן
עורכת: ורד זינגר
הוצאת פרדס
318 עמודים, 96 ש"ח

 

זמן קריאה לילדים אצטרובל ברוח מאת איילה פרץ...

ספר הילדים "אצטרובל ברוח" מאת איילה פרץ, מגולל את קורותיה של איטה, שבתוך תוכה זוכרת כבר שנים שפעם, כשהייתה ילדה קטנה, מישהו הציל אותה. ספר חשוב, מרגש ומרתק העוסק בנושא הכל כך חשוב- ילדים בשואה, ספר חובה שדרכו מלמדים את הילדים על עברנו כעם, על אומץ וגבורה והוקרת תודה, דרך הסיפור המרגש והאיורים המקסימים שאיירה ספיר דנן, ניתן להנגיש את הספר לילדים ופשוט לחבר אותם בגובה העיניים לסיפור של איטה, חשוב לזכור חשוב להשאיר חותם לדורי דורות, אבל גם ללמוד מזה וללמד את הילדים הרכים על אנשים טובים, ובעיקר על אומץ, בהחלט תורם גם להמשך.

קטע מתוך אצטרובל ברוח

"אִיטָה יָדְעָה תָּמִיד שֶמִּישֶהוּ הִצִּיל אוֹתָהּ.

הִיא יָדְעָה שֶהוּא אָהַב אוֹתָהּ, וְהָיָה לָהּ כְּמוֹ אַבָּא.

הִיא זָכְרָה אֶת קוֹל פִּיצוּחַ הָאִצְטְרוּבָּל

כַּאֲשֶר הוּא נָתָן לָהּ אֶת הַזְּרָעִים הַטְּעִימִים לֶאֱכוֹל.

הִיא זָכְרָה אֶת חִיבּוּקוֹ הַחַם כְּשֶלִּיבָּהּ רָעַד

בזְּמָן שֶהַגֶּרְמָנֶים דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת,

והִיא זָכְרָה אֶת הַחִיוּךְ הַטּוֹב שֶגָּרַם לָהּ לְהֵירָגַע."

לאחר חיפושים רבים איטה מגלה מיהו האדם אשר הציל אותה. היא מאתרת את משפחתו, אשר שולחת לה יומן שכתב המגולל את קורותיה במלחמת העולם השנייה. תוך כדי קריאת היומן איטה מתוודעת לראשונה לעברה ומגלה מה עבר עליה.

אצטרובל ברוח מציג לילדים את רעיון חסידי אומות העולם ומאפשר להם להתחבר אליו. מהלך הסיפור הרגיש והאיורים המקסימים מסייעים למבוגר לתווך לילדים את נושא השואה המורכב כל כך ומציעים לקיים דיאלוג וחיבור בין-דורי חשוב.

כך נפתח ספר הילדים "אצטרובל ברוח". בהמשך הספר, לאחר חיפושים רבים, מגלה איטה מי הוא זה שהציל אותה. היא מוצאת את משפחתו אשר שולחת לה יומן שנכתב על ידו המגולל בתוכו את קורותיה במלחמת העולם השניה.

תוך קריאת היומן, חושפת איטה לראשונה את עברה ואת מה שהיא באמת עברה באותם ימים שחורים.

"אצטרובל ברוח" מצליח להעביר לילדים את נושא השואה תוך התמקדות ברעיונות של חסיד אומות עולם, והחיבור בין אבא/סבתא לילדה, אליהם קל יותר להתחבר.

יש לציין לטובה גם את האיורים המקסימים של ספיר דנן, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, המוסיפים פרטים לסיפור ומנגישים את הנושא המורכב לילדים בכל הגילים.

ספיר מספרת שכילדה היא מאוד פחדה מנושא השואה, לא הצליחה להכיל את התמונות הנוראיות ביום השואה ולא הכירה אף ספר ילדים שהנגיש את הנושא הכאוב. "גם כשאיילה רצתה שאאייר עבורה את הספר", היא אומרת, "חששתי כיוון שהייתי צריכה לבצע עבודת מחקר ולהבין את האווירה שארצה להעביר בספר. עיצבתי את הדמויות ואיירתי את הספר בסגנון יותר קליל, לא שחור לבן ונוקשה אלא רך יותר וטיפה ילדותי, כדי שיהווה סוג של גשר בין עולם הילדות לבין העולם הנוקשה של מלחמה ומוות".

על הסופרת - איילה פרץ בן חיים

איילה פרץ בן חיים נולדה בצרפת ועלתה לארץ בילדותה. מגיל צעיר עסקה בחינוך ובין היתר הייתה שליחה באתיופיה ובאוסטרליה. עבדה במשך שנים בחברה להגנת הטבע, באגודה לקידום החינוך ובעמותות וארגונים נוספים. בעלת תואר שני מחקרי בחינוך ומנהיגות. זהו ספר הילדים השני שלה.

מגיל צעיר עסקה בחינוך, בין היתר הייתה שליחה באתיופיה ובאוסטרליה ועבדה במשך שנים בחברה להגנת הטבע ובאגודה לקידום החינוך. זהו ספרה השני.

הספר "אצטרובל ברוח" נכתב על קורות חמותה בשואה. איילה כתבה את הספר לאחר מותה המפתיע של חמותה, אך במקור הספר היה אמור להיכתב ביחד עם חמותה.

הספר: אצטרובל ברוח

מאת: איילה פרץ

איורים: ספיר דנן

35 עמודים, 58 ₪

הוצאת ספרי ניב

 

ספרי יד ושם לקראת יום השואה 2017

יום השואה הינו יום מאוד משמעותי עבורי, כל שנה ביום זה אני קוראת ספרים על השואה ונעצבת מעומק ליבי, אך גם שמחה על כך שיש לנו את הארץ שלנו ואנו יכולים לזכור ולא לשכוח את כל מה שאירע ליהודים במהלך השואה, ובספרים על השואה אני נשאבת לאותה תקופה ומבינה כמה כח ועוצמה יש בנו כעם.
חשוב לזכור ואסור לשכוח, אני ממליצה גם לבקר ביד ושם מקום חשוב מאוד בו נאספו כל כך הרבה דברים על השואה, בקרוב נחגוג את פסח חג החירות ומיד אחריו נכנסים ליום השואה, אני מצרפת לכם מקבץ ספרים ליום השואה באדיבות יד ושם.
אליכם אני כותבת – היומנים המקוריים, בנדין 1943  מאת: חייקה קלינגר
חששנו פן נתפוגג - יומן מטרנסניסטריה זיכרונות מן הצבא הבריטי מאת: צ'רנה ברקוביץ' ווילי ברקוביץ'
בממלכת התיל: טרזינשטט, אושוויץ-בירקנאו, מאוטהאוזן – יומן משוחזר 1945-1942 מאת: מיכאל קראוס
אהבת הגורל - שבעה חיבורים על ברגן-בלזן  מאת: אבל י' הרצברג
חיי בלול תרנגולות: נער יהודי במחבוא בהולנד  מאת: מקס עמיחי הפנר
על הספרים:
אליכם אני כותבת: היומנים המקוריים, בנדין 1943 מאת: חייקה קלינגר
עורך: אביהו רונן תרגמו מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר
201 עמודים, 80 ₪  

 "אליכם אני כותבת", במילים האלה, שנכתבו במחבוא בפולין באוגוסט 1943, מנסה חייקה קלינגר לענות על הלבטים הקיומיים המלווים את כתיבת יומניה. שכן, אחוזה עדיין בסיוטי הגירוש האחרון, עינוייה בידי הגסטפו ומות חבריה, שוב אינה יודעת אם יהיה נמען למילותיה.
חייקה קלינגר (1958-1917), בת חסידים שהייתה לחברת השומר הצעיר ופעילה מרכזית בארגון היהודי הלוחם המחתרתי בבנדין, נבחרה בידי חבריה בטרם קרב כ"נידונה לחיים". משמע: היה עליה לשרוד כדי לתעד את קורותיהם ולהבטיח את זכרם. ביומניה, שנכתבו בפולנית בשנת 1943, מילאה את חובותיה אליהם.
יומניה של חייקה קלינגר הם אחת התעודות המקיפות הראשונות שהגיעו אל מחוץ לפולין הכבושה עוד במהלך המלחמה. הרשומות במחברות היומנים קורעות לקורא צוהר להכרת הפעילות של תנועות הנוער בתקופת השואה, ומוסרות מידע רב חשיבות ועדויות נדירות על התפתחות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ובוורשה, על דמותו של מרדכי אנילביץ', על מערכת היחסים בין ארגוני המחתרת ליודנרט ועל תגובת הציבור היהודי להשמדה. במחברות גם נמסר מידע ראשוני על הלחימה בגטאות ואופייה המיוחד.
"תחושות של שכול, אחריות ובדידות עמוקה ליוו אותה בכתיבתה. מצד אחד ביקשה לתעד את סיפור המחתרת וההשמדה ללא "מילה של הפרזה", ולצייר "את האמת העירומה", אך מצד שני ביקשה גם להקים גלעד לחבריה המתים, שבעיניה הצטיירו כגיבורי הספרים המהפכניים שקראה. לכן, סגנון הכתיבה של חייקה נע בין שני קטבים: תיאור חריף וחסר חמלה של מהלך האירועים, לעומת כתיבה בסגנון ספרותי על מותם בקרב של חבריה הקרובים בוורשה ובבנדין. מעשה המרד היהודי מצטייר אפוא ביומנים בעת ובעונה אחת כאקט היסטורי גדול וכסיפור של כישלון וחולשות אנוש.
תיאוריה הנוקבים של חייקה אינם חסים על איש...  אך היא אינה חומלת גם על עצמה. היא משרטטת בדקדקנות מייסרת את תלאותיה בבונקר, בעינויי החקירה, במפגשה עם הגטו הריק והשומם. ואולם היא נותנת ביטוי בייחוד לרגשות האשם העמוקים האוחזים בה בשל הישארותה בחיים. היא, שבמשך עת ארוכה כיוונה את חייה לקראת מוות בשם הרעיון שדבקה בו, נותרה בחיים, לבדה, כאשר רק מעשה הכתיבה מצדיק את המשך קיומה. את רגשות האשם האלה המשיכה לשאת לאורך כל חייה."           (מתוך המבוא של אביהו רונן)
במרס 1944 עלתה חייקה לארץ וניסתה לשקם את חייה, אך חרף ניסיונותיה כוחה לא עמד לה ובאפריל 1958, בערב יום הזיכרון החמישה-עשר למרד גטו ורשה, שלחה יד בנפשה והיא כבת 40 בלבד. היומנים ראו אור רק לאחר מותה, וזאת במהדורה מצונזרת ובקיצורים ניכרים.
בספר זה מוצגים היומנים המקוריים לראשונה במלואם, מלווים במבוא ובהערות פרי עטו של בנה, פרופסור אביהו רונן. שהיה כבן 9 בעת מותה של אמו. המבוא וההערות מרחיבים את היריעה ושופכים אור על נסיבות כתיבתם של היומנים ועל גורלם של חבריה למחתרת.
הספר ראה אור בשיתוף מורשת.
פרופ' אביהו רונן, יליד 1948, בן קיבוץ העוגן. בנם השני של יעקב (בניטו) וחייקה (קלינגר) רוזנברג. חניך במוסד החינוכי רמות חפר בקיבוץ מעברות ומדריך בשומר הצעיר.
בגיל 30 החל ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 1979 עזב את הקיבוץ. שילוב זה של היסטוריה ופילוסופיה איפיין בהמשך את מחקריו. את עבודת הדוקטורט שלו, יהודי זגלמביה (דרום מערב פולין) בתקופת השואה (1990) כתב בהשפעת המחקר הראשוני של יומניה של אמו, שהתפרסמו לאחר מותה בצורה חלקית ומצונזרת.
מרבית מחקריו התרכזו בתקופת השואה, תוך התמקדות בתנועות הנוער הציוניות ותפקידן הייחודי. במקביל, כתב וערך מאמרים וספרים בנושא מנהיגות שאחדים מהם היו במשך שנים ארוכות חומרי יסוד בצה"ל; ואילו בהוראה במכללה האקדמית תל חי ובאוניברסיטת חיפה, עסק בעיקר בפילוסופיה ובהיסטוריה של הרעיונות.
ספרו של רונן, נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר שהופיע בשנת 2011, עסק בפרשת יומניה המצונזרים, חייה והתאבדותה של אמו, עורר תהודה רבה, בקרב היסטוריונים וקוראים משכילים כאחד, וזכה לביקורות נלהבות ושני פרסי מחקר חשובים (פרס בהט לכתבי יד פורצי דרך, ופרס המחקר הבינלאומי של יד ושם). הספר הנוכחי שערך: חייקה קלינגר, אליכם אני כותבת: היומנים המקוריים, 1943 (הוצאת יד ושם ומורשת 2017), הוא בבחינת השלמה דוקומנטרית לביוגרפיה הקודמת, בהביאו את היומנים ככתבם ולשונם.
הספר: חששנו פן נתפוגג: יומן מטרנסניסטריה, זיכרונות מן הצבא הבריטי,  מאת: צ'רנה ברקוביץ' ווילי ברקוביץ' עריכה מדעית + מבוא: ד"ר גלי תיבון
159 עמודים, 80 ש"ח

רק שבועיים עברו מאז איבדנו את אבא, וכבר אסון שני! ילדתי כבר מוטלת במיטה. מהיכן אקח את הכוח לטפל בה, אני בקושי עומדת על רגלי, ורק אלוהים יודע איך ייגמר כל זה. [...] נס הוא שלא יצאתי מדעתי. כי מי מסוגל להבין את מצבה של אם העומדת ליד מיטת חולייה של בתה, יודעת שבתה נתונה בקרב לחיים ולמוות [...] והיד קצרה מלהושיע. אפשר רק לפכור את הידיים ולהתפלל יום ולילה לאלוהים.
צֶ'רנה ברקוביץ' נשלחה עם בעלה, בתה והוריה המבוגרים ועם קהילתה מקימפּוּלוּנג שבדרום בוקובינה לגטו שַרגוֹרוֹד שבטרנסניסטריה. שנתיים וחצי חיה צֶ'רנה בצלה של סכנת חיים מוחשית ומתמדת, ואף=על=פי=כן מצאה בקרבה את עוז הרוח לכתוב ביומנה מדי פעם בפעם. בכתיבתה המרתקת ובתיאוריה העשירים ציירה במילים את ביעותי הגירוש לארץ הגזרה והמוות טרנסניסטריה ואת החיים בגטו שַרגוֹרוֹד במלוא עליבותם, את ההתמודדות עם הרעב ועם תנאי המחיה הקשים, את המלחמה על חייהם של יקיריה שחלו בטיפוס, את האבל הכבד על מות אביה, את שרירות לבם של השלטונות הרומניים ואת העמידה העיקשת שלה למול כל המוראות האלה.
וילי, בנה של צֶ'רנה, הצליח לעלות לארץ=ישראל לפני גזרת הגירוש. כמה אגרות עוד הגיעו אליו משַרגוֹרוֹד, אבל הקשר ניתק. המחשבה שהוא חי חיים שלווים בשעה שמשפחתו סובלת הניעה אותו להתגייס לצבא הבריטי. וילי שימש נהג בפלוגת הובלה ארץ=ישראלית ונמנה עם הכוחות של בעלות הברית שנחתו בחופי איטליה. רק חודשים ארוכים לאחר סיום המלחמה נודע לו שמשפחתו שרדה את זוועות טרנסניסטריה ושבה בשלום לביתה. במסע רצוף תלאות וסכנות הצליח וילי לבקר בבית ילדותו ולהיווכח ששלום להוריו, לאחותו ולסבתו.
פרקים מזיכרונותיו של וילי, שירש מאמו את תשוקת הכתיבה, וכן מבחר מן המכתבים שכתבו בני המשפחה זה לזה, משלימים את יומנה של צֶ'רנה לכלל סיפור על משפחה אחת מקימפּוּלוּנג ששרדה את אימי השואה ברומניה.
עמירם ברקת - נכדה של צ'רנה ברקוביץ' ובנו של ווילי, מחברי הספר, יליד 1973, כתב כלכלי בכיר בגלובס. בין השנים 2007-2003 היה כתב "הארץ" לענייני העולם היהודי (זהות יהודית, יחסי ישראל-תפוצות, המאבק להשבת רכוש יהודי שנגזל בשואה). מוסמך במשפטים  מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ועסק בעריכת דין במשך כשנתיים (2003-2002). שירת בצה"ל, בסדיר ובמילואים, ביחידת דובר צה"ל. מתגורר בירושלים.
ד"ר גלי תיבון - העורכת המדעית של הספר וכותבת המבוא, יו"ר "המכון למצוינות בהומניסטיקה"-עמותה לקידום ערכים ציוניים-הומניסטיים במערכת החינוך. יו"ר וועדת החינוך של מוזיאון בית לוחמי הגטאות (עד סוף 2016).
מנחה במכללת אורות קורס שנתי למרצי המכללה: "בית מדרש לחדשנות פדגוגית".
מרצה בסדנאות למנהלי בתי-ספר ומורים במסגרת הפיתוח המקצועי, חברה בצוות ההקמה של "האקדמיה לקהילות פדגוגיות" (גוגיה) ברשת אמי"ת, יעוץ ארגוני, הנחייה ופיתוח כלים פדגוגיים ברשת אמי"ת.בסמסטר סתיו 2016 הרצתה באוניברסיטת קרנג' מאלון, פיטסבורג שבפנסילבניה, על "מנהיגות בעת משבר-וועדים יהודיים בגטאות בתקופת השואה"
פרסים ומלגות: פרס יד ושם לעבודת ה"שווה תזה" בנושא: "גילויים לשמירת המשפחה אצל נערות ונשים מקהילות בסרביה ובוקובינה בגטאות ובמחנות טרנסניסטריה במלחמת העולם השנייה"; זכייה בפרס יד ושם על שם חנה העליון; זכייה במלגת גולדשטיין-גורן; זכייה במלגת יורן שניצר.
הספר:בממלכת התיל: טרזינשטט, אושוויץ-בירקנאו, מאוטהאוזן
 יומן משוחזר 1945-1942 מאת: מיכאל קראוס
 תרגם מצ'כית: פאר פרידמן
 סדרת "קולות ראשונים"
 120 עמודים, 91 ש"ח.

מה מספרם של מי שנותרו לשכב מתים בין אוהלי המחנה, כמה מהם מתו לצד הדרך שבה צעדנו, וכמה עוד נופלים עתה בשבילים הבוציים?
במאי 1945 שוחרר הנער היהודי מיכאל קראוס מ"מחנה המתים הנשכח" גוּנסקירכֶן שבאוסטריה ואך כפסע בינו ובין המוות. עוד בעיר הולדתו נאכוֹד שבצ'כוסלובקיה העלה קראוס את חוויותיו בימי הכיבוש הנאצי על הכתב וייחד זמן רב לכתיבה ביומנו. הוא המשיך בכתיבה גם אחרי שגורש, והוא בן שתים=עשרה, עם אביו ואִמו לגטו טרזיינשטט בדצמבר 1942. ואולם מששולחו שנה לאחר מכן לאושוויץ בירקנאו הוחרמו מחברות היומן ונשרפו וכתביו אבדו.
בשנים 1945–1947, לאחר השחרור ועם החזרה האִטית לחיים, שב קראוס וכתב את קורותיו בשנות המלחמה. זיכרונותיו נפתחים בשחזור של ערב הגירוש מעיר הולדתו ובסיכום של שנת שהותו בטרזיינשטט. ואולם את חלק הארי בחר לייחד לימי כליאתו במחנה המשפחות בבירקנאו, לצעדת המוות לאוסטריה ולחודשי המלחמה האחרונים במאוטהאוזן ובמחנות הלוויין מֶלק וגוּנסקירכֶן. כדבריו בפתח יומנו, "שנה אחת הייתי בגטו טרזיינשטט, אבל קשה ככל שהייתה אין להשוותה לחודשים שבהם הייתי באושוויץ או במאוטהאוזן. [...] שכן אני כותב בימים שבהם הזמן חשוב ביותר ואני מעדיף לתאר בהרחבה את חוויותי ממחנות הריכוז".
בדפים האחרונים של היומן הביא קראוס, שאיבד במלחמה את הוריו, תיאור מפורט של ימי השחרור הראשונים והשיבה למולדת. ב=1948 היגר לצפון אמריקה, השלים את לימודיו התיכוניים ולמד אדריכלות. מאז 1967 חי מיכאל קראוס (היום בן 87) עם אשתו אילנה בבּרוּקליין, מסצ'וסטס, ולזוג שתי בנות וארבעה נכדים. הוא ממשיך לכתוב יומן כל חייו.
האיורים והרישומים הרבים שבהם העשיר קראוס את רשימותיו שובצו בדפי המהדורה העברית, ועליהם נוספו הערות רקע היסטוריות וביאורים למונחים הרבים מעולם המחנות הנאציים הנזכרים ביומן.
על סדרת "קולות ראשונים":
במסגרת הסדרה רואים אור ספרי עדות שכתבו ניצולי שואה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, בשעה שהחוויות שצילקו את בשרם ואת נפשם היו עדיין טריות. חדורי הכרה כי הם מתעדים את כיליון בני משפחתם, מכריהם וקהילותיהם, גוללו הניצולים את זיכרונותיהם בהתבוננות מדויקת ומנותקת מפרשנות הזמן.
הספר: אהבת הגורל – שבעה חיבורים על ברגן-בלזן
מאת: אבל י' הרצברג, תרגום מהולנדית: אלחנן טל
סדרת "קולות ראשונים"   
103 עמודים, 80 ש"ח.

היטלר מת, אחרי שהבטיח להשמיד אותי, אבל אני עודני מקשיב לשירת השחרור היושב על ענף של עץ בגינה. [...] מכל זווית אפשרית, הסיפור נשאר ראוי לתשומת לב. שבט זעיר שישב פעם על חלקת אדמה קטנה, רחוקה, על גבול המדבר, חי לו מאה אחרי מאה ללא עצמה וללא צבא, בעוד אימפריות שוקעות בזו אחר זו, אגב שקיעתה מאשימה האימפריה את השבט הקטן שוב ושוב כי הוא הגורם לכל צרותיה ומנסה להשמידו פעם אחר פעם. [...] כיצד זה קרה? האם יש כאן משהו סודי? האם כח על-טבעי שולט בהיסטוריה? אם זו התשובה, מוטב שנפסיק לחשוב ונאמר: "זהו נס". אך הנס הגדול שבכל הנסים הוא שאין נסים. האבנים תיפולנה תמיד מלמעלה למטה, לעולם לא מלמטה למעלה. [...] המשך קיומו של השבט הקטן הזה אינו נס על-אף כל הרדיפות. [...] זאת ההכרה העמוקה בצדקת קיומו ומכאן התלות שלו בגורלו. נקרא לזה "אהבת הגורל, אמור פאטי".
שבעת החיבורים הכלולים בספר אהבת הגורל נכתבו במהלך השנה הראשונה מסוף מלחמת העולם השנייה. המחבר מוסר תיאור נאמן של החיים במחנה ברגן-בלזן, הוא מיטיב לאפיין טיפוסים אנושיים מהצד הגרמני וגם מהצד היהודי, ועושה זאת אגב התייחסות לאנשים ממשיים שפגש במחנה. בתור אסיר מן המניין אבל הרצברג – שעוד לפני המלחמה נודע בתור עורך דין, עיתונאי, פובליציסט והוגה הדעות – מנתח את אופיים של אנשי הס"ס ושל הנאציזם בכלל. הוא גם סבר שמעשים דומים לאלו שבוצעו תחת השלטון הנאצי עלולים להתרחש בכל חברה. בספר אהבת הגורל הרצברג משתף את הקורא בהגותו הייחודית על אודות גורלו של העם היהודי בתקופת השואה ולאורך ההיסטוריה כולה.
ראה אור בשיתוף המרכז לחקר יהדות הולנד
אלחנן טל, מתרגם הספר. נולד באפריל 1930 באמסטרדם. בספטמבר 1943 גורש עם הוריו ושתי אחיותיו, למחנה מעבר בהולנד. בינואר 1944 נשלחה המשפחה למחנה ברגן־בלזן, כי היו להם סרטיפיקטים לפלסטינה. באפריל 1945 הועברו ברכבת דרומה, עד ששוחרו, כעבור שבועיים, על ידי הצבא הרוסי. אחת מאחיותיו נספתה במחנה ואביו נפטר ברכבת.ביוני 1945 חזרו לאמסטרדם ובינואר 1951 עלה אלחנן ארצה.
במשך 40 שנה עבד בחברות שונות בתכנון ובניהול פרויקטים לתעשייה הכימית בדרום הארץ. בשנת 1998 יצא לפנסיה וכתב, בין השאר את הספר 'הקהילה האשכנזית באמסטרדם במאה הי"ח', שיצא לאור  ב'מרכז זלמן שזר'.
אלחנן טל הכיר את הסופר, אבל י' הרצברג, ואת משפחתו, שהיו מכרים של הוריו.
על סדרת "קולות ראשונים":
במסגרת הסדרה רואים אור ספרי עדות שכתבו ניצולי שואה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, בשעה שהחוויות שצילקו את בשרם ואת נפשם היו עדיין טריות. חדורי הכרה כי הם מתעדים את כיליון בני משפחתם, מכריהם וקהילותיהם, גוללו הניצולים את זיכרונותיהם בהתבוננות מדויקת ומנותקת מפרשנות הזמן.
הספר: חיי בלול תרנגולות: נער יהודי במחבוא בהולנד
מאת: מקס עמיחי הפנר, תרגמה מאנגלית: סמדר מילוא
ספר שני בסדרה חדשה לנוער "בגוף ראשון לקורא הצעיר". מומלץ לבני 13 ומעלה.
127 עמודים, 91 ₪

יש לי יחס מיוחד לסיפור הזה [של יונה הנביא] כי לעתים קרובות הרגשות שלי דומים לאלו שיונה בוודאי הרגיש. כמוני, יונה נאלץ לעזוב את ביתו הנוח ואיבד את שכניו ואת חבריו. כמוני, הוא נשלח פתאום למקום זר. חלק מן הדרך עשה בבטנו של דג גדול, ומראה דמותו בתוך הדג הזכיר לי שאנחנו היינו אמורים לנסוע בבטנה של משאית דלק גדולה. יונה הושלך לעיר נינווה ואני למחוז בּרָבַּנט. כמוהו, גם אני חי עכשיו עם אנשים שמדברים בשפה מוזרה ומתלבשים בדרך שונה. יונה אמר שאינו מבין את ההיגיון שבמסע שלו, וגם אני מרגיש כך; לפעמים אני רוצה ללכת ולשבת תחת עץ קיקיון ולבכות, כמו שהוא עשה.
מקס הֶפּנֵר, יליד 1936, היה בן שמונה כששוטרים נאצים פרצו לביתו שבאמסטרדם כדי לקחת את אביו אלברט. האב הצליח להימלט, והשוטרים לקחו את אמו אירנה לנקודת ריכוז לקראת גירוש למחנה. האם הצליחה להשתחרר, ומקס והוריו ירדו למחתרת עם בני משפחת גרַאוֹמָן. לאחר שנדדו בין מקומות מסתור מצאו המשפחות מקלט בחווה של משפחת ינַסֵן בפינה רחוקה של הולנד. שלוש שנים גר מקס בלול תרנגולות שהוסב למקום מגורים, שלוש שנים ארוכות שבהן מצא מפלט בציור של החיים בחווה.
הציורים הבהירים והשלווים שצייר מקס, ועמם כמה ציורים שציירו אביו והיינץ גרַאוֹמָן, הם הציר שסביבו טווה מקס את סיפור חייו המרגש והצלתו. הסיפורים עוסקים בשנים 1942 עד 1946, מאז היותו בן שמונה ועד זמן קצר אחרי שמלאו לו 13. מקס בחר לספר את סיפורו באמצעות ובעזרת הציורים והתמונות ששמר מאותם ימים, כדי לרכך את האימה שבסיפורו ולהנגיש אותו לקוראים צעירים. מקס ומשפחתו ניצלו, אולם האב נפטר ממחלה זמן קצר לאחר השחרור. מקס (כיום בן 80) ואמו שיקמו את חייהם בארה"ב, שם הוא מתגורר עד היום. נשוי וסב לעשרה נכדים.
על המחבר, מקס עמיחי הֶפּנֵר
השואה אפפה את אחת-עשרה שנות חיי הראשונות והותירה בי את חותמה כמו ערפל עצום, לא מוגדר ומפחיד. בשנים ההן לא עשו המבוגרים שמסביבי הרבה כדי לפוגג את הערפל, ולכן התכנסתי לתוך עולם משלי. ציירתי ציורים והמצאתי סיפורים.
ב-1946 עקרנו לארצות-הברית. בעשרות השנים הבאות, בעוד הפרטים החיצוניים של חיי מתחילים ללבוש צורה, ניסיתי להבין כיצד השפיעה השואה על עולמי הפנימי. למדתי בחטיבת ביניים ובבית ספר תיכון בקליוולנד שבאוהיו. אחר כך למדתי לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת אוהיו ולתואר שני בעיתונאות באוניברסיטת ויסקונסין. לאחר מכן עבדתי בעיקר בתור מומחה ליחסי ציבור במשרד החקלאות של ארצות הברית, בוושינגטון הבירה ובסביבותיה.
ב-1979 נולדה בתי היחידה, וקראנו לה בשם העברי ליאורה על שום האור שהכניסה לחיינו. אז התעורר בי הרצון לקרוא גם לעצמי בשם עברי חדש. לאור ההיסטוריה האישית שלי בחרתי בשם עמיחי.
בחירת השם הזה השתלבה במאמצי להבין את חיי. לשם כך נעזרתי רבות בהררי החומר ששמרו הורי. אחרי שעברתי על כל התצלומים, הציורים והמסמכים, החלטתי לתרום אותם למוזאון השואה בוושינגטון, למוזאון היהודי של מרילנד בבולטימור ולמוסדות אחרים. כמו כן התחלתי לתעד את סיפוריהם של ניצולים, ולהרצות בבתי ספר ובכנסיות. לבסוף, ב-1996, נסעתי לאירופה ויצרתי סרט וידאו של נופים ועדים ששרדו וכך תיעדתי טוב יותר את האירועים המאתגרים של חיי בזמן שלטון הנאצים.
מכיוון שאיני רוצה שכל חיי יעסקו רק בשואה, אני גם עובד בתור מתאם של ארגון "כולנו" במקסיקו, שהוא ארגון התומך בקהילות יהודיות מבודדות, ובתור מתווך בתכנית הגישור הקהילתית של עיריית בולטימור.
על סדרת "בגוף ראשון לקורא הצעיר":
הוצאת יד ושם השיקה לאחרונה סדרה חדשה המציגה בפני ילדים ובני נוער את סיפורי השואה. הספרים בסדרה נבחרים בקפידה ומונגשים לקוראים הצעירים, תוך ציון קבוצת הגיל המומלצת ובשימת דגש על תכנים מותאמים וליווי מקצועי של אנשי החינוך של בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם.

זמן קריאה - סטפה אהובתי או מפגש אחד ושלוש פרידות מאת עמליה עינת

 

הספר "סטיפה אהובתי" מספר את סוד חייה של סטפה וילצ'נסקה, האישה שהייתה
עוזרתו של יאנוש קורצ'אק, ובעצם ייסדה וניהלה את בית היתומים שנקרא על שמו.
הספר נותן נקודה מעניינת לחשיבה על דמות שהייתה מעורבת מאוד בכל הפעילות
למען הילדים בבית היתומים שסופר עליו רבות לאחר השואה.
כנערה אני זוכרת את עצמי קוראת בשקיקה כל ספר שקשור לשואה, מנסה
לדלות עוד פרטים ועוד מידע ובליבי מרגישה סוג של עצבות, כמה סבל,
כמה כאב, ואת סיפור בית היתומים עליו נכתב רבות ואת פועלו של
יאנוש קורצ'אק אני זוכרת כמקום עם חמלה רבה , אך כעת אני נחשפת גם
לדמות נוספת חשובה לא פחות.
את פועלה של סטפה פחות מכירים והספר מספר דרך מכתבים ויומנים ישנים,
ומתקן את העוול ההסטורי שנעשה לסטפה וילצ'נסקה, ושופך אור שונה לחלוטין
מהמקובל והידוע על קורותיו של בית היתומים ע"ש קןרצ'אק.
"סטפה אהובתי" מתבסס על עובדות היסטוריות ועל מכתבים ויומנים אמיתיים.

חלקו הבדיוני של הספר עוסק בעולמה הרגשי של סטפה וילצ'נסקה ובקשר האישי

העמוק שלה לקורצ'אק.

הספר עוקב אחר הסוד הגדול בחייה של מי שהייתה, לכאורה, עוזרתו של

יאנוש קורצ'אק, ובעצם ייסדה וניהלה את בית היתומים הקרוי על שמו.

בשל הסוד הזה הקדישה סטפה את כל שנותיה לילדי בית היתומים,

וויתרה על חיי משפחה משלה ועל חלומה להיות אם.

סוד זה הוביל אותה, בסופו של דבר, להקריב את חייה בניסיון להציל את

קורצ'אק מרכבת המוות הנאצית.

במעקב בלשי, בעזרת מכתבים ויומנים ישנים ומסעות מרתקים בארץ ובחו"ל,

חושפים נטע וחברה המסור גילי, תלמידי תיכון בעמק,

את שורשי התעלומה מלאת המתח והמסתורין.

הספר "סטפה אהובתי", המכוון במיוחד לבני נוער שאינם מכירים כלל את שמה 

של סטפה וילצ'נסקה, מבוסס בחלקו הגדול על עובדות הסטוריות שנאספו

בתחקיר נרחב: ממכתביה של סטפה לחברתה בקיבוץ עין חרוד,

מיומניה, משיחות עם שניים מהיתומים שעזבו את המוסד לפני תחילת

המלחמה ועדיין חיים איתנו, ממפגשים עם מומחים לתקופה ומחומרים

כתובים - מכתבי ילדים, מחקרים, רשימות עיוניות ופובליציסטיות בעברית

ובפולנית המקובצים בארכיון עין חרוד, בארכיון המוזיאון ב"לוחמי הגטאות",

ובמוזיאון ע"ש קורצ'אק בוורשה.

סטפה אהובתי או מפגש אחד ושלוש פרידות

ספר לבני הנעורים מאת: עמליה עינת

הוצאת גלילית, 138 עמודים 65 ש"ח.

על עמלה עינת

סופרת, חוקרת ומומחית בכירה בתחום לקויות למידה.

זוכת פרס ראש הממשלה לספרות ופרס "הדסה" לספרות ילדים.

כתבה למעלה מ-50 ספרים למבוגרים, ילדים ובני נוער, חלקם תורגמו למספר

שפות וחלקם הומחזו והועלו על במות שונות.

בחלק מספריה שמה לה עינת למטרה להנגיש סיפורים מההיסטוריה היהודית

ומתולדות ארץ ישראל לבני נוער. ביניהם: 

"רוחות רפאים במכבסה" העוסק בפרשיות נעלמות שעל סף קום המדינה;

"המשימה האבודה" רומן לנוער ומבוגרים על הפרשה הידועה בשם "עסק ביש"

ו"סיפור אהבה קפריסאי" העוסק במחנות המעפילים בקפריסין.

בין ספריה הידועים לבני נוער: "הבוקר בו אסרו את אבא", "משני עברי החומה",

"הלבד האחר של דני"; "ארץ, עיר, משפחה"; "שיטת חנהל'ה" ("סיפורה של חני"), ועוד.

בתחום לקויות למידה פרסמה את הספרים:

"מפתח לדלת נעולה-לפרוץ את מחסום הדיסלקציה" (2000) שיצא במהדורות רבות;

"הורים מול מחסום הדיסלקציה" (2003), "דימוי עצמי במראה הדיסלקציה-מורים

במילכוד" (2006); "כתב אישום-לקויי למידה, נשירה ועבריינות" (2006);

"נחיתה קשה - לקויי למידה בזירת התעסוקה" (2009);

"וכשאני לעצמי מה אני-זוגיות והורות של בוגרים עם ליקויי למידה"  (2011).